שלום לכולם,
הכל החל מאיזה סוג של חלום, לעוף כמו ציפור בשקט בין שמיים לארץ. לקבל תחושה של חופש ושלווה ולו לכמה דקות.
את מה שכתבתי באמצע קורס גובה, אחרי כמה טיסות בגובה, כולם קראו, ומי שלא - מוזמן. (יש לינק למעלה).
הפוסט הזה יתחלק לשניים, החלק הראשון יהיה סיכום של טיסות גובה מיום חמישי האחרון, יום הפעילות הפורה בו קיבלתי הסמכה כפולה. בחלק השני תכננתי לעשות מעבר על החצי שנה האחרונה להיזכר בכמה נקודות משמעותיות במהלך הקרוס (הטעות במקור). זה פשוט נהיה ארוך מדי, אז אני אשמור את זה לפעם אחרת.

 

יום חמישי, ב´ בכסליו תשס"ו
בבוקרו של יום, אני מתעורר, מניח תפילין ויוצא לדרך. השתדלתי לצלם תמונות של בוקר, יצא קצת מטושטש, אני מודה.
במקרה של רוכב האופניים, יצא יפה אבל הרוכב עשה פרצוף מבועט כשצילמתי אותו, כשצילמתי לא הבנתי למה, עד ששמתי לב שאני מתקרב אליו ולא בעזרת הזום...
 
מגיעים לכרמיאל, נפגשים עם ירדן ושימי וזוג טנדמיסטים חביב. שותים קפה ברזילאי שכמונאי הכין לנו וממשיכים הלאה להר הארי.
הגענו למעלה. נוף מדהים, רוח בעוצמה סבבה אבל עם רכיב צפוני. אין לנו מה לעשות פה, שירבב שימי בהחלטיות מופגנת. הלאה לכמון.
 
אתר חדש, הכמון, תדרוך שגרתי בשדה הנחיתה, למעט תוספת "קטנטנה":
- אין לי קשר עין איתכם לשדה הנחיתה. - אך אל דאגה שלושתכם ברמה מספיק גבוהה, רגע לפני ההסמכה, אני סומך ידי עליכם שרגליכם לא תדרוך בשדות זרים. שמעון הצדיק את יכולתנו לטיסה זו.
 
נוסעים לשדה ההמראה המוכר לנו מהקרקע מלפני כמה שבועות. שוב תדרוך בשדה ההמראה. "משה אתה יוצא ראשון". החשש ודפיקות הלב שוב פועמות בי, כמו כל פעם כאילו זו הפעם הראשונה.
 
פורסים ציוד במדורג. הנפה ראשונה לא מוצלחת, הנפה שניה יפה, סיבוב ויציאה. שימי בקשר, תשעים מעלות ימינה, תזדהה על שדה הנחיתה. אני עוזב אותך, קשר עין אפס. אתה ברשות עצמך. תן לי קריאה שנחתת.
 
אני מצידי לקחתי קצת יותר מתשעים מעלות ימינה והמשכתי דרומה לאורך הרכס, או שמה זה היה מערבה לאורך הרכס, עם רוח גב, מסתבר שהתקדמתי קצת יותר מדי לאורך הרכס, קילומטר או שניים... מחפש את שדה הנחיתה אך אין. האמת היא שחיפשתי את תחנת הדלק ליד שדה הנחיתה ולא ראיתי אותה.
ממשיך בגלישה ומאבד גובה, אני מתחיל להבין שאין, אני כנראה לא בכיוון הנכון, ושדה הנחיתה / תחנת הדלק לא יגיעו בקרוב.
ואני מאבד גובה.
כל העת אני מסתכל מתחתי ומחפש שדות נחיתה פוטנציאלים, נזכר בכמה משפטי דרך אגב על קרוסים ששמעתי משימי – מעל 800 מטר מחפשים עננים מתחת מחפשים שדות נחיתה.
קצת נלחץ אבל מבין שאני צריך, מה שנקרא, לקחת החלטה.
אז לקחתי החלטה. אני נוחת בשדה נחיתה שנראה לי נקי ממכשולים.
את כיוון הרוח זכרתי.
לוקח מזרחה לכיוון שדה הנחיתה הפוטנציאלי שבחרתי לעצמי.
השדה קצר. מגרש כדורסל (אולי קצת יותר). מוקף בטראסות.
המוח לא חושב, עובד.
שמיניות בצלע בסיס, מאבד גובה. צריך לדייק. אסור לי לצאת מאוחר מדי לפיינל, אחרת אני נתקע בטראסת אבנים בקצה השדה.
אסור לצאת מאוחר מדי, אחרת אני אשתל בסיבוב.
יוצא לפיינל, גולש. נגיעה בקרקע. פלייר. סיבוב. הורדת מצנח.
נחיתה רקע. כשמונה מטרים לפני סוף השדה.
אמנם נחתתי בשדה נקי וחלק, אבל פספסתי במטר אחד את כל החלקות של השדה. המצנח נחת על אסופת זרדים של עץ הזית.
עמלנו קשות להתרת מיתרי המצנח מהזרדים. בעזרתו של ירדן, שהגיע מאוחר יותר.
בעודי עמל בהתרת הקשרים, אני רואה מרחוק, כשני קילומטרים צפונית אלי, את אלון ואחריו את ירדן מבצעים שמיניות לקראת נחיתה. אני חושב לעצמי, איך לעזאזל הגעתי עד לפה...
 
בקשר עם אלון וירדן, מכוון אותם אלי לאיסוף.
 
עולים שוב. תדריך נוסף. שימי שואל אם אני בטוח בעצמי ויודע איפה שדה הנחיתה הפעם. מקווה שכן.
עולה לאוויר אחרון. מזהה בקלות את שדה הנחיתה. ענננננננננקקקק פי כמה מהשדה הקודם.
נחיתה רכה.
 
בהר הארי:
אומרים שלום לירדן ונוסעים להר הארי...
אתר חדש, גובה חדש. 1030 מטר מעל פני הים. כ800 מטר מעפ"ש. נוף מדהים. הרוח כ15 קמ"ש. מתכוננים. תדריך נוסף.
כאן יש קשר עין שדה הנחיתה לאורך כל הדרך. סימני עשן מראים לנו את כיוון הרוח. יציאה לאוויר. כרבע שעה באוויר. קצת תופסים טרמיקות. והיידה לשדה הנחיתה.
שלווה.
מגיעים מאוד גבוה לשדה, שמיניות על צלע בסיס. פיינל. המטרה שלי – לנחות במטרה עגולה באמצע השדה על השביל.
אז ניסיתי. אמנם לא בדיוק על המטרה, אבל כמה מטרים קדימה ממנה. עדיין על השביל. אני מבסוט.
אלון אחרי, נוחת גם הוא. שימי בקשר. תזדרזו לעלות, שנספיק עוד גיחה.
מזדרזים.
עולים.
הפעם הרוח אפס. אפס מאופס. השעה שהשמש כבר מטה לכיוון מערב, השמש בדרכה לשנת לילה חורפית ארוכה, מפנה את ממלכתה ללבנה שעוד מעט תפציע בדמות סהר קטן של תחילת חודש כסליו.
מתכוננים ליציאה קדמית.
חייבים לרוץ מהר להאיץ ולקראת הסוף ספרינט. והכל בחמש שש צעדים.
שימי מרגיע: "גם אם תעצרו על העץ, זה לא נורא זה קרה למנוסים מכם ועוד יקרה..." אלון מחדד את הבנתו בשאלו את שימי אם הוא התכוון שנעצרים על העץ, או שזה רק דימוי. אני במוחי מדמיין אותנו בצמרת העץ מתלבשים על איזה קן ציפור וגוזלים קטנים מנקרים לנו בתחת...
 
אלון מתארגן להמראה, אני בינתיים רץ לדשן את עצי הזית באתר ההמראה.
אני חוזר, אלון מוכן להמראה, ריצת אמוק לכיוון השום מקום. רוח אפס. ריצה ישרה ומהירה. שפשוף קל בצמרות העצים. והבחור טס.
עכשיו תורי. קצת מפחיד אבל האדרנלין גובר על כל העניין. היו לי כבר מספיק הרפתקאות ליום אחד. אולי אני אוותר. –"שימי, רוצה לצאת במקומי?" אני מנסה להיות נחמד ולשחק על הרצון העז של שימי להמריא.
"משה, תירתם" יורה שמעון לעברי.
אני נרתם. מוכן לרוץ, מסתכל שאין נשר באוויר שיתעצבן עלי שאני הורס לו את הקן.
ריצה. עצירה. החופה לא עלתה מעל הראש.
סידור מחדש.
שבים לעמדה וממתינים למשב. מששב המשב השווה, מתחיל בריצת אמוק לכיוון שימי. "רוץ משה, רוץ" זועק שימי לעברי. ואני רץ ורץ. ולא מתנתק. ממשיך לרוץ הרגליים שלי מטיילות על צמרות העצים, ואני אשכרה רץ על העץ!.
באוויר. אנחת רווחה ורוגע. מימיני, השמש נושקת לאופק, אומרת שלום ליום השני בחודש כסליו. מאחורי שימי בעמדה ההמראה, מתחתי אלון מתכונן לנחיתה, מסביבי הרים מדהימים צבועים בצבעי דמדומים.
ומעלי, מעלי ריבונו של עולם שאחרי לכל אלה.
אך טבעי היה לי לפצוח בשיר למעלות, אשא עייני אל ההרים, מאין יבוא עזרי, עזרי מעם ה´ עושה שמיים וארץ... דוד המלך פשוט כיוון לרגע הזה בדיוק.
מבסוט עד הגג, מתקדם בשיוט רגוע ושליו לקראת שדה הנחיתה.
גם הפעם אני מנסה להתכוונן לנחיתה על השביל המפריד בין השדות ואולי גם על העיגול באמצעו. שמיניות. מנסה לתכנן כמה שיותר מדיוק. יוצא לפיינל על השביל. רוח אף יחסית חזקה. שלא כמו בפעם הקודמת שנחתתי מעבר לעיגול כמה עשרות מטרים. הפעם נחתתי כמה מטרים לפניו. בתחילת המסלול. מבחינתי זו נחיתת דיוק.
ייייווווווווואאאאאאוווווו – פצצות לגבות.
מודיע לשימי על נחיתת דיוק (מבחינתי לפחות). מצפה לקבל הוראת קיפול אחרון. והמתנה לאיסוף.
- "איחולי – איחולי – איחולי – משה, זו הייתה טיסת ההסמכה שלך לדרגה אחת ושתיים", מאחל שימי בקשר.
- "הודו לה´ כי טוב" אני עונה לו
- "כי לעולם חסדו" מפטיר שימי.
 
זהו זה. לאחר כחצי שנה. תם לו הפרק הראשון בחיי בתחום מצנחי הרחיפה, ובמועדון סתוונית.
תודות.
ראשון תודה לשימי הנגבי, שליווה אותי מטיסת ההכירות בגעש, דרך שעות על שעות על שעות אימונים במוזיאון האצ"ל. מסעות כומתה בחופי בת ים. בנמוך. טיסות מהנות במבוא חמה. 600 מטר של נוף רמת הגולן. בטיסה אחת, ארוכה במיוחד אפילו הגעתי עד לכינרת. רכס בנתניה. בגעש. סוכות במכתש הגדול. חורף בגלבוע. בכמון. בהר הארי. וואללה, הספק ענק.
 
תודה לחברי המועדון, לאלון ולמיכאל בטיסת הכירות, למנדי, ולאשר, בשליטה קרקעית במוזיאון האצ"ל. לירדן, לניצן שאותם פגשנו לראשונה בפארק הירקון. לישי, לירון שאותם פגשתי בסמינר תיאוריה. לאורי, ולצחי שאותם פגשנו לראשונה במבוא חמה. לאלי, רועי ואסנת שחברו אלינו בטיול מכתשים בסוכות. ולעוד ועוד חברים וחברות שיצטרפו אלינו למועדון בהמשך. כן ירבו.
 
ונסיים בהודאה שהיא ההודייה של כל חודש בחודשו: "הודו לה´ כי טוב..." תשלימו לבד.
 
שלכם,
משה.