שלוש טיסות בשבת האחרונה. שלוש ראשונות במסגרת שלב בסיסי גובהה בקורס. הנה רשמים מאותו היום.

שבת בבוקר. אבא מקפיץ לתל אביב. פסי ההפרדה של אי התנועה בכניסה לאיילון צפון - קיבוץ גלויות, אני עובר לרכב של שימי.

"יהייה טוב היום. תרשום. אני חותם לך"
"רשמתי"

מדברים קצת על הרוח. מערבית החל מלפני הצהריים חזה הווינדגורו.
בדרך מזהים מזרחיות. החברה מתקשרים לשימי לוודא שעדיין נפגשים במבוא חמה. מדווחים על מזרחית באיזור הכמון. בתענכים עוצרים לשוקו. "זה מוקש בטן" אני מזהיר את שימי "תעשי לי מזה הפוך" הוא מבקש מהמוכרת שמסרבת לשחרר חיוך למרות הניסיונות שלי להצחיק. קצת רוגעלך. לפני צמח הדגלים מראים מערבית - צפונית מערבית חזקה.

שדה הנחיתה במבוא חמה. אנחנו מקדימים. הרוח מזרחית. משב מערבי גורם לנו לחשוב שמדובר ברוח מקומית. הרוח מתחזקת. מזרחית ללא ספק. מעבר למגבלה ללא ספק.

מחליטים לנסות יבניאל. עולים למעלה, בדרך אין רוח. מזהים משבונים מערביים. למעלה הרוחות גם מזרחיות. מה שמסביר לנו שלא מדובר בתופעה מקומית.

שרונה.
עמדה לא גבוהה במיוחד. אבל נוחה. הרוח בכיוון. 10 קמ"ש. לא יותר.
אחד אחד ממריאים. אורי. צחי. מיכאל. ירדן. (לא זוכר מה היה הסדר המדויק.) אני אחרון. הנפה. יציאה עם הרבה שקיעה שמכריחה אותי לרוץ כמה צעדים בתוך קני סוף. פעם ראשונה שאני מתיישב ברתמה. שימי בקשר מרגיע. התרגשות אוחזת בי. מעורבבת בפחד קל. תחושת חוסר שליטה. אני מביט סביב. הנה הקרקע. למטה. מבט למעלה. שומעים את הרוח בין המיתרים. הכל ניראה בסדר שם למעלה.

קשה להעריך גובה. האם אני אעבור את המדרגה הקרובה בדרך לשדה הנחיתה הרחוק יותר? היכן שנחתו חבריי? כשאני מבין שלא כבר קצת מאוחר. אני עובר לעמידה. לפני הקרקע ליפוף של הברקסים על הידיים. הצפה (FLARE). הרגליים על הקרקע, כמה צעדים קדימה. אני מסתובב שמאלה ומוריד את החופה. נחיתה רכה מאוד. אבל בקצה השדה - לא מתוכננת טוב. אלה היו חמש הדקות הראשונות שלי באוויר. רגע היסטורי ללא ספק.

נדחסים ברכב של שימי ועולים חזרה לעמדה. הרוח נחלשה. צריך לחפש מקום אחר. שימי חושב על מבוא חמה מתוך מחשבה שהמגמה המזרחית תתהפך. אולי בגלל תלייתו של הרודן העיראקי הבוקר.  אנחנו יוצאים משרונה. אני אומר לשימי:

"אין מישהו במבוא חמה שאפשר להתקשר אליו? לשאול מה קורה שם? אולי עמוס"

"הוא לא יצא היום. נתקשר בכל זאת"
"איפה אתה עמוס?" ...... "בדרך להר הארי עם המשפחה?" ...... "מה מיקומך? מה הרוח?" .......

עמוס ליד עכו מדווח עם דרומית מזרחית. מסתבר שזה מתאים להר הארי. משנים כיוון.

שדה הנחיתה בהר הארי. 200 מטר מעל פני הים. 800 מתחת לעמדת ההמראה. הכי גבוהה בארץ. בעמדה למעלה אפשר לזהות מצנחים. וגם גלשנים. תדריך לגבי הנחיתה. הרוח מזרחית. קלה. משאירים רכבים ומטפסים למעלה. בדרך מדברים על הטיסה הראשונה שלי. מנסים ללמוד ולהפיק לקחים. לדעת להעריך את הגובהה מהקרקע ולתכנן נחיתה מסודרת בזמן. כזו שתביא אותך למרכז השדה. ננסה ליישם.

העמדה למעלה קרה. שאריות שלג. הרוח בכיוון. דרומית. מסביב כמה גלשנים. ועוד כמה מצנחים. כמה חברה´ כבר באוויר. קר.
תדריך קצר. מזהים את שדה הנחיתה. הוא רחוק וקטן. "עדי שלי"
החברה נרתמים ואחד אחד ממריאים מושלם. אני שוב אחרון. ההתרגשות של הטיסה הראשונה כבר קצת פחות שם. אבל הגובהה. אדיר. הנפה טובה. סיבוב מהיר. גוף קדימה וריצה. אני באוויר. מתיישב בנוח ברתמה. הרוח מקפיאה את האף. נכנסת בין המכנס לגרב. אפילו האצבעות מתחת לכפפות כבר קרות. גולשים ישר לכיוון שדה הנחיתה. מעל הכפר מטלטלים קצת. יש פעילות אפילו במזג האוויר הקר הזה. בטיסה הישרה אני מרגיש קצת חוסר שליטה. האוויר נושא אותי ולא מודיע מה כוונותיו. מנסה להתיישב בנוח. ברקסים לאוזניים עם קצת לחץ. אני עובר את הכביש. מעל שדה הנחיתה מתחיל לעשות אSים. כןא כבר מרגישים יותר בשליטה. מנסה ללמוד איך החופה מגיבה. לאט לאט יש יותר בטחון והניהוג גוף הולך וגדל. אני מזהה שאני בגובהה ליציאה לפיינל. פנייה ימינה. מעבר לעמידה. שוב ליפוף ברקסים. הצפה טובה. כמה צעדים, סיבוב מהיר. שני D בידיים ואני מוריד את החופה על שיח הקוצים הכי גבוהה בשטח.

חם לי. האדרנלין. הפרשי הגבהים. קשה להתרכז בלשחרר מיתרים מהקוצים. אני מבולבל קצת. נפעם. רבע שעה קודם הייתי למעלה. עכשיו אני פה. בשלום... מדהים.

הנה שימי המריא. מפטרל קצת על הרכס למעלה. מגיע לבסוף מעל השדה. קצת הטיות חריפות. איזה צלילה ספירלית. והוא איתנו למטה.

נדחסים שוב לרכב. עולים שוב למעלה. (המבורגר נקניקיות ועו"ד) הרוח כבר חלשה יותר. כולם שוב יוצאים. אני שוב אחרון. מנסה לצאת בקדמית. ניסיון ראשון לא צולח. גם השני לא. עוברים לאחורית. מחכים למשב. הנפה. תנועה לאחור. סיבוב. ריצה מטורפת. אני באוויר. שתי ההמראות שלי היום היו טובות. הבטחון עולה קצת. הלימודים הרבים (מעל עשרים שעות שליטה קרקעית, 14 טיסות בנמוך) השתלמו. בגלישה לשדה הנחיתה אני מנסה להנות קצת מהנוף. הראות לא משהו אבל הגובהה עושה את שלו. זיקוקים מהכפר למטה. חג הקורבן היום. הפעם אנסה לכוון קצת פחות על קוצים אני חושב. אני חוצה את הכביש נמוך יותר מבטיסה הקודמת. שוב אSים. מדהים כמה עצם הפנייה מקנה תחושה של שליטה ובטחון. ניהוג הגוף שלי כבר בטוח יותר. יעיל יותר. הפניות עדינות. כאילו בהילוך איטי. יציאה טיפל´ה נמוכה לפיינל. מעבר לעמידה. הצפה. כפות הרגליים קשות מהקור מכבידות על הריצה קדימה.
אני מסתובב ומוריד.

חיוך.

אורי מדווח לשימי למעלה שהכל בסדר. כולם שלמים. זורק קצת טיפים טובים בשבילי. שימי יורד בטיסה. מסכים לנגב איזה עורך דין בדרך חזרה. אנחנו יושבים לעשות תחקיר אחרון. עכשיו מתחיל טפטוף קל.

אני מוציא את ה"תרשום תרשום" מהבוקר. מסמן V.

בדרך חזרה מדברים קצת אווירודינמיקה (פינתי השנייה ממשמשת ובאה) קצת על העתיד. מדווחים למשפחה על היום שעבר.

החיוך עדיין לא ירד. כתבתי מספיק לא?

 

עידו מוהר

ינואר 2007