כיצד לתרמל טוב יותר - חלק שני

Jay Rebbeck מסביר לנו את הטכניקות הטובות ביותר לניצול מרבי של התרמיקה כדי להגיע למרחק הרב ביותר, במהירות משימה הגבוהה ביותר.

הערת המתרגם: המאמר נכתב במקורו עבור גלשנים. באמצעות סטיות קלות מהטקסט המקורי ניסיתי להתאים את האמור בתאוריה המובאת בו, למצנחי רחיפה. הגם שהתוצאה לעיתים ניראית בלתי מובנת ליישום במצנחי רחיפה, לעניות דעתי הוא מכיל מידע חשוב ביותר לשיפור מיומנויות דאייה בתרמיקות. ש.ה. 

---

 

 

 

טייסים המשתתפים בתחרויות, פשוט אוהבים לטוס מהר. כאשר אתה בתחרות, אין סיפוק גדול יותר מאשר שיוט מהיר מעל מתחרה אחר הנראה כאילו הוא דורך במקום. למרבה הצער, הסוד לכך אינו פשוט כלל ועיקר, ואינו מסתכם בטיסה מהירה ותו לא. מאחורי עובדה פשוטה זו, מסתתר מדע מדויק של ניהול מהירות טיסה אופטימאלית.

הינה לדוגמא תרחיש: זה עתה טיפסת בתרמיקה של 3 מ/ש עד לגובה 1,200 מטר, ואתה מאזן כנפיים בבסיס ענן ומוכן לצאת. באיזה מהירות תצא ? האם בלי מערכת האצה ? האם במכסימום מערכת האצה ? התשובה אינה קשורה כלל לעילוי שזה עתה עזבת – זה כבר היסטוריה – התשובה לכך תלויה באופן מוחלט בעילוי הבא שאתה מצפה לפגוש.

 

חוק מק-קרידי, בהפשטה

 

בהסתמך על העיקרון הזה – מהירות השיוט שלך ביציאה ליעד, תלויה בעילוי שאתה עשוי לפגוש. פאול מק – קרידי פיתח מודל מתמטי המאפשר קבלת החלטה באיזה מהירות לטוס בכל נקודה ונקודה. החישוב מתבסס על שלשה גורמים משתנים:

1. קצב העילוי החזוי בתרמיקה הבאה. אם אתה מצפה שהיא תהייה חזק מאוד, עליך להגיע אליה במהירות המרבית, גם אם אתה מאבד מספר מאות מטרים בדרך. לעומת זאת אם זו שעת בין ערביים והמגמה היא של החלשות, עליך לגלוש בעדינות כדי למזער את הגובה הדרוש כדי להגיע לתרמיקה הבאה.
2. ביצועי החופה. באופן כללי,  ככל שהחופה בה אתה טס טובה יותר, כך עולה שעור הגלישה כתוצאה ממהירות גלישה גבוהה יותר.
3. מהם תנאי העילוי/שקיעה הקיימים באיזור בו אתה טס. התיאוריה של דולפין טס (חציית תרמיקות ורחובות תרמיקות) גורסת שיש להאט את מהירות הטיסה לקצב שקיעה מזערי. לדוגמא על ידי טיסה במהירות טרים עם תוספת האטה מסוימת. אך כאשר אנו בשקיעה, יש להאיץ ככל האפשר כדי לצאת ממנה.

 

אכן, ניתן להבין מדוע גורמים אלו חשובים מאוד. כיצד מתייחס אליהם עקרון מק-קרידי ? היופי בתיאוריה שלו, היא הפשטות ביישומה. כל שעליך לבצע הוא, המראה וחישוב קצב העילוי הצפוי, ובכפוף לתוצאה, לצאת לדרך. על פי שיטתו, על כל קצב עילוי נתון קיימת מהירות טיסה אופטימאלית לכל חופה. מהירות זו היא היעילה ביותר, תוך התחשבות באיזון שבין הגעה מהירה למטרה  וניצול מרבי של תרמיקה קיימת. אך לא כל כך מהר עד כדי איבוד גובה יקר אותו תצטרך להשיג במאמץ רב לאחר מכן. ייתרה מכך, בשיטה זו, יש להתחשב בשינוי בקצב העילוי והשקיעה שתפגוש בדרך.

לדוגמא, נניח  שהתנאים ביום נתון הם טובים מאוד לטיסות מרחק, ענני קומולוס בגובה 1,200 מטר בסיס ענן, ותרמיקות נאות של +2 מ/ש. אתה מכוון את מחשב הטיסה שלך ל- 2 מ/ש יוצא לקרוס ופשוט עוקב אחר המלצת המחשב למהירות אופטימאלית. בהתחשב בקצב העילוי/שקיעה בו אתה מצוי, עליך להתעכב כל אימת שהווריו מראה ממוצע עילוי של 2 מ/ש או גבוה מכך. האם יש פשוט מכך ?

 

הרגשת השקיעה הזו...

 

כל זה טוב ויפה, עד הרגע בו אתה נכנס לשקיעה חזקה. כאשר המחשב מכויל על 2 מ/ש, מהירות הטיסה המומלצת תהייה לטוס במכסימום מערכת האצה כאשר אתה בתוך שקיעה. אתה  עשוי, במקרה זה, למצוא את עצמך מתקרב לקרקע במהירות רבה. אם משחק לך מזלך, ואתה לא נוחת, אלא מוצא שוב עילוי של 2 מ/ש, אתה יכול להשלים את המשימה במחיר של שיטפון זעה, אדרנלין, וקצת מריטת עצבים...

ולכן היכן המלכוד בכל השיטה הזו ? מאוד פשוט. שיטת מק- קרידי אינה מאפשרת חיזוי של עצמת התרמיקה הבאה שתפגוש. כדי לטוס במהירות הגבוהה ביותר בטיסת קרוס, הסוד הוא להיצמד לתרמיקות החזקות יותר, ולהימנע מלהתעכב בחלשות יותר. כאן, מובילה אותנו תיאורית מק – קרידי לשתי בעיות.

ראשית, מה קורה אם אתה נאלץ לטפס בתרמיקה שהיא חלשה יותר מההנחה הראשונית בחישובים ? ובכן, מהירותך הממוצעת תרד. מה שהשיטה הזו אינה מספרת לנו הוא, שהמהירות הממוצעת יורדת בדרך זו אך במעט אם אתה מאט ב- 2 עד 3 קמ"ש בדרך לתרמיקה חזקה, אך גוברת מאוד אם אתה טס מהר יותר באותו השיעור (2 עד 3 קמ"ש) ומגיע לתרמיקה חלשה.

 

שנית, גם אם אתה מרגיש די בטוח בתרמיקה של 2 מ/ש לאחר שהחישוב מתבסס על קצב עילוי כזה, מה ייקרה אם העילוי הבא שתפגוש יהיה 4 מ/ש ? לרוע המזל, עליך לטפס בעילוי של 2 מ/ש כדי לאסוף בחזרה את כל הגובה שאיבדת. גם אם כרגע אתה בטוח שלפניך מחכה תרמיקה של 4 מ/ש, עליך לנצל עד תום את התרמיקה הנוכחית של 2 מ/ש כדי לחזור לגובה שאיבדת, ואז תוכל לגלוש לעילוי הבא.

אם אתה טס בחישובי מק – קרידי זהירים יותר, אתה יכול לדגום יותר תרמיקות לפני שאתה נאלץ לעצור באחת מהן, כך שסיכוייך למצוא את העילוי החזק ביותר בסביבה, הם גבוהים יותר.

 

עד כמה מהר עלי לטוס ?

 

להיכן אנו מגיעים אם כך, לאחר כל התיאוריה הזו ? ובכן, גם אם התיאוריה של מק – קרידי אינה מושלמת לחלוטין, אנו יכולים לאמץ אותה בקלות כדי ליצור בסיס מוצק אשר באמצעותו נוכל לבחור את המהירות הרצויה. עקרון פשוט אחד אומר: "אני מביט אל השמיים אשר ממולי ומדמיין מהי עוצמת התרמיקה בה אהיה מוכן לעצור ולטפס בה, מחלק את העוצמה לשניים, התוצאה המתקבלת היא העצמה שתהווה בסיס לכל החישובים"

פשוט ! אני מתאים את מהירות הטיסה שלי לקצב העילוי הצפוי, מאט את המהירות כדי לדגום כמה שיותר תרמיקות, והמבחר הרב יותר של תרמיקות, מאפשר לי לבחור בחזקות ביותר.

זוהי התיאוריה, אך כיצד ניתן ליישם אותה במציאות ? כאשר אני מטפס בתרמיקה אני קובע לעצמי מהירות שיוט אותה איישם כאשר אעזוב את העילוי. נאמר, שאני טס במצנח מהיר ביום בו התרמיקות הן של 2 מ/ש, ונניח שכעת מהירות היעד שלי היא טרים. עליי לזכור שזה ממש לא יעיל להאיץ כאשר אתה בתוך שקיעה, אלא להפעיל מכסימום מערכת האצה ביציאה מתרמיקה כדי להגיע לעילוי הבא מהר ככל שניתן.

נניח שאני מחשב את נוסחת מק –קרידי לעילוי/שקיעה של 1 מ/ש, עליי לווסת את מהירות הטיסה בערך ל- 15% ברקס בעילוי, ו- 15% האצה אם אני בשקיעה. רק במקרה ואני פוגש בעילוי טוב באמת, עליי להאט ל- 50% ברקס ואז אולי, להיצמד לחלוטין בתוך התרמיקה ללא מהירות התקדמות.

אישית, איני נוהג להתעכב בכל פיסת עילוי שאני פוגש, מאחר וסיבובים בתוך התרמיקות הרי מגדילים את המרחק אותו עליי לעבור.

 

מיתוסים הקשורים במהירות רצויה

 

טיסה בתחום מהירויות רצוי, הוא טוב ויפה, אך הבה נסדר לנו את העדיפויות. כמו שידידי דרק רייט נוהג לאמור, "כדי להגיע לממוצע מהירויות גבוה, חשוב הרבה יותר לטפס לגובה מרבי בתרמיקה חזקה, מאשר להיצמד למהירות רצויה".

זכור לי היטב מקרה בו שמעיתי בחצי אוזן שיחה בין שני חברים בבר השכונתי על כוס של בירה. חבר א': "בתחילה לא הבנתי כיצד הצלחת לעקוף אותי, אך לאחר מכן התחוור לי שחישוב נוסחת מק – קרידי הייתה אצלי בטעות". בתגובה עונה חבר ב': "לאחר שעזבתי את העילוי של 2 מ/ש, פניתי ישירות לעבר הענן הבא, טיפסתי בתרמיקה של +5 מ/ש ואז לא ראיתי אותך שוב". באותה נשימה יכול הייה חבר ב' לאמור "נסה לקרוא את מפת השמיים במקום להישאר תקוע במכשירים שלך ! ".

 

הגלישות הסופיות

 

נחיתה במיקום שהוא ק"מ אחד לפני המטרה פעמיים רצוף במשך שתי ימי תחרות בספרד בה השתתפתי, הייתה לקח טוב עבורי. היום אני מנסה לחשוב על הגלישה האחרונה לקראת המטרה, כעל צלע נוספת בכל מכלול הטיסה עצמה. ההבדל המהותי היחידי בין הגלישה הסופית לבין כל גלישה אחרת במשך הטיסה, הוא בגובה בו אתה מתחיל לבצע אותה.

בתחרויות, המטרה היא לסיים את המשימה בגובה המזערי ביותר בו ניתן לבצע תמרון נחיתה, או גלישה ישירות לנחיתה. גובה מזערי זה יהיה תלוי ישירות בתקנון התחרות וברמת הניסיון שאתה מביא עמך.

קל מאוד לשכוח, שהדרך הטובה ביותר והיחידה, שבה ניתן לבצע גישה סופית אופטימאלית, היא בעצם על ידי קבלת החלטות נכונות בזמן הדאייה ! השגיאה הנפוצה ביותר, היא להתייחס לגלישה הסופית כדבר נפרד משאר הטיסה. שתי בעיות עשויות להתעורר במצב זה, תלוי בביטחון העצמי של הטייס.

טייס בעל ביטחון עצמי רב, עוזב תרמיקה ויוצא לגלישה מתוך הכרה או תקווה שהוא יצליח לשמור על גובה באמצעות מעבר בתוך תרמיקות בדרך, ללא עצירה. ואילו הטייס הזהיר, ינסה לטפס בתוך תרמיקה כאשר הוא בגלישה סופית, אפילו אם הוא גובה מאוד והעילוי שמזדמן לו חלש.

 

האם להיצמד לעילוי או לצאת ?

 

אם כן, כיצד עליי להחליט מתי להיצמד לעילוי ומתי לצאת ? ראשית, חשוב על תמונת הטיסה בכללותה כפי שהייתה עד עתה. אם יכולת לעבור מעילוי לעילוי מתחת לרחובות עננים במשך זמן רב ללא צורך להסתובב בתרמיקה, אזי קרוב לוודאי שבגלישה הסופית אתה עשוי לאסוף גובה. אך אם הטיסה התנהלה ביום בהיר לחלוטין, עם שמיים כחולים ללא ענן ותרמיקות נקודתיות ושקיעות חזקות, אזי צפה למשהו דומה בגלישה הסופית.

אם אתה טס אל תוך מזג אוויר ההולך ונעשה גורע יותר ויותר, אזי נסה לטפס ככל האפשר לפני הגלישה. אם מזג האוויר נראה מבטיח ומשתפר, צא לגלישה והתעכב בעילוי חזק בלבד בדרך.

אם כן, כיצד אני מבצע גלישה הסופית בפועל ? בזמן הכנת תכנית הטיסה, יש להביא בחשבון היכן בערך עליי להגיע לגובה מיטבי לגלישה סופית.

הדבר חשוב במיוחד אם נקודת הפנייה בלאג האחרון קרובה לשדה הנחיתה, ואז אתה מוצא את עצמך מעל לגובה גלישה עוד לפני יציאה לנחיתה. כאשר אני מגיע לגובה גלישה סופית, אני ממשיך לתרמל בשכבת הגובה בה מצאתי את מיטב התרמיקות. אם העילוי נשבר בדרך כלל בגובה נמוך, אזי עליי להישאר זמן רב יותר בתוך התרמיקה. אם לעומת זאת, העילוי הוא יציב עד לגובה בסיס ענן, אני יכול להאיץ ולהתחיל בגלישה סופית.

אם נתוני המרחק עד ליעד ידועים, ורכיבי רוח אף או זנב גם כן ידועים, ניתן לחשב את הגובה הדרוש, על ידי מחשבון הגלישה הסופית. לצורך גלישה מהירה בנתוני עילוי ראשוניים גבוהים, עליך לטפס גבוה יותר, מאשר במקרה של גלישה איטית עם נתוני עילוי ראשוניים נמוכים יותר.

OK, אז אני מתקרב לגלישה סופית תוך כדי טיפוס בתרמיקה חזקה, עד לאן אני צריך לטפס ? נוסחות מק –קרידי מכילה תשובה. בדרך כלל, אינך יכול לבחור בנתוני עילוי ראשוניים מאחר ואין אפשרות לדעת את עצמת העילוי בתרמיקה הבאה. ואולם, בתרמיקה האחרונה, אתה יודע בדיוק מה הייה העילוי הממוצע ולכן  עליך להשתמש בנתון זה לצורך חישוב הגלישה הסופית. נתון זה יכול לסייע לך לחשב את הגובה האופטימאלי שאליו תשאף להגיע בתרמיקה האחרונה לפני גלישה סופית.

 

אייר תשס"ב

מאי 2002

תרגום מתוך הקרוס קאונטרי מגאזין

שימי הנגבי