מצוקי דרגות

נחיתות דיוק

שימי הנגבי

תרגיל מספר 3

מכל התמרונים שיש לבצע באוויר, או בטיסה בכלל, אלה המבוצעים בסמוך לקרקע או בסמוך לרכס, הם הרגישים ביותר. בכלל, שליטה קרקעית, כבר נאמר, היא פונקציה ישירה לאיכותה הכללית של כל הטיסה.

נחיתת דיוק אינה תרגיל שיועד לתחרויות בלבד. פתוח מיומנות גבוהה בנחיתות דיוק בתנאים משתנים, הוא ערך מוסף אשר יגביר את רמת הבטיחות וההישגיות שאנו יכולים להקנות לעצמנו באמצעות תרגול חוזר ונשנה.

בתעופה הכללית, קיים תמרון *הליכה סביב* לאחר שהגישה הסופית לנחיתה נכשלה. היכן שהנגיעה במסלול בנחיתה, היא בחלקו המרוחק, דבר שאינו משאיר מרחק ריצה מספיק כדי לבלום, או היכן שהנגיעה תיעשה בשוליים הלא ראויים, יצדיק הדבר *הליכה סביב* לניסיון נוסף. כל המקרים הללו נובעים בדרך כלל מחוסר ניסיון של טייס, ומאלצים נקיטת פעולה של "הליכה סביב" (Go Around).

סדר פעולות של: פתיחת מצערת, יישור אף למצב אופקי, צבירת מהירות מספקת, הרמת מדפים, נסיקה אל תוך צלע נגד הרוח, והשתלבות מחודשת בתנועה האווירית של השדה, נועדו להביא אותנו להתחלת תהליך ולניסיון נוסף.

האנלוגיה הלקוחה מהתעופה הכללית, כפי שהבאתי כאן, הגם שאינה נראית לכאורה דומה לפעולות הדרושות להנחתת מצנח רחיפה, עזרה לי תמיד לסדר את הגישות שלי לנחיתה, בצורה הטובה ביותר.

מילת המפתח כמובן, היא *תכנון* נחיתה. ומדוע זה מקביל למטוסים קונבנציונאליים ? משום שבשני המקרים סדר הפעולות הכללי לקראת גישה סופית הם תוצאה של תכנון מסודר.

נעזוב כעת, את התעופה הכללית ונתמקד בענייננו.

קיימים מספר גורמים מכריעים הקובעים את "כיצד תראה הנחיתה". כמכלול, הנחיתה כולה מורכבת משלבים. לצורך הבנת הנושא, אנו נסתייע בדוגמא של נחיתה ברכס בנתניה.

הגורם הראשון - כיוון הרוח

הגורם השני – עוצמת הרוח ועצמת הרכיב (רכיב הכיוון)

הגורם השלישי – השטח הנבחר לנחיתה, גודלו והמכשולים המצויים בסמוך לו.

תהליך הנחיתה מורכב מארבעה שלבים: שלב התכנון, שלב קבלת ההחלטה, שלב הכניסה לתחום אזור הנחיתה, ושלב הגישה הסופית.

כדי לייצר נחיתה בטוחה בכל מצב, יש לעבור את כל ארבעת השלבים בצורה מסודרת.

שלב התכנון

קבע את הכיוון ממנו אתה עומד להיכנס לכיוון שדה הנחיתה. לדוגמא, ברכס בנתניה הדאייה היא בדרך כלל ברוח מערבית. אם לרוח יש גם רכיב צפוני או דרומי, הטיסה לאורך הרכס תהייה במהירות קרקעית גבוהה כאשר אתה טס דרומה עם רכיב צפוני (רוח גב), או איטית כאשר אתה פונה לכיוון צפון וטס נגד הרכיב.

שים לב ! אנו מדברים על *מהירות קרקעית* והמטרה היא למזער את המהירות הקרקעית ככל שניתן, בזמן גישה לנחיתה.

ובכן, הגעת למסקנה שאתה חוצה את קו הרכס אל תוך תחום אזור הנחיתה כאשר אתה מגיע עם רכיב רוח אף. בשלב התכנון, וכאן, עוד לפני שאנו נגשים לביצוע, נסה לדמיין את הגובה המיטבי שאותו תצטרך כדי:

א. לגלוש ולהגיע מעל עמדת הנחיתה בגובה של 5 – 10 מטר, כאשר אתה עם הפנים לרוח.

ב. לקחת בחשבון שקיעות כתוצאה מסיבובים, מצלע הבסיס לצלע גישה סופית.

ג. לאורך הטיסה בצלע בסיס, מעבר לקו הרכס, יתכן שתעבור שקיעה. עליך להיות מוכן לאפשרות הזו.

שלב קבלת ההחלטה

מאחר והטיסה ברכס בנתניה כרוכה בהתחשבות בטייסים אחרים, קיים שיקול נוסף והוא זכות קדימה וחוקי פינוי דרך.

ככלל, מצנח המצוי בגישה סופית או בשלב מתקדם של כניסה לצלע בסיס, לו מגיעה זכות הדרך. יש להמתין עד שהוא יסיים את תהליך הנחיתה.

לאחר שקיבלת החלטה להתחיל בתהליך הנחיתה, צבור מספיק גובה, או הפחת גובה, כדי להתחיל את כל שלב הנחיתה בגובה מתאים לתנאי הרוח והרכיב. אין צורך להיות מדויק בשלב זה, אך אל תתחיל את התהליך בגובה רב מאוד, ובוודאי לא כאשר אין לך מספיק גובה לגלישה בטוחה אשר תמקם אותך מעל העמדה בגובה בטוח.

שלב הכניסה לתחום אזור הנחיתה

אין להיכנס לצלע בסיס עם רוח גב, או עם רכיב רוח גב. המהירות הקרקעית שתתקבל במקרה זה תהייה גבוהה, זמן קבלת ההחלטות והתכנון המתמשך של התהליך יהיה קצר מאוד. מה גם, שבכניסה ברוח גב או רכיב גב, קיימת סכנה מוגברת של קיפול הכנף הפונה אל הרוח בזמן הפנייה לגישה סופית.

התחל את הפנייה לגישה סופית בצורה עדינה עוד לפני שאתה מגיע מעל השדה, כך שכאשר תשלים את הפנייה תהייה ממוקם בדיוק מעליו.

אם תפנה מוקדם מידי וחריף מידי, תמצא את עצמך גבוה מעל העמדה ובחלק הקדמי של הרכס. אם תתחיל את הפנייה מאוחר מידי, אתה עלול להיסחף מעבר לקו הרכס עמוק מידי ולהיכנס לתחום הרוטורים שהרכס מייצר. כושר החדירות של המצנח במקרה זה, ירד בצורה דרמאתית. שחרר לחלוטין כל משיכה בברקסים, ודחוף מערכת האצה מרבית כדי לחזור לאזור הזרימה הנקי.

שלב הגישה הסופית

אם הגעת לפנייה לגישה סופית מעל שדה הנחיתה הנבחר בגובה נאות, כל שיהיה עליך לעשות הוא, לכוון את הכנף באמצעות משיכות קלות של הברקסים אל נקודת הנחיתה הרצויה. הכנף כבר תגלוש בעדינות לכיוון הקרקע.

אם הגעת גבוה מידי, בצע שמיניות קטנות כדי לאבד גובה בצרוה עדינה. ביצוע השמיניות נעשה באמצעות סיבוב ימינה ואז שמאלה וחוזר חלילה, תוך שימוש *בברקסים בלבד* ללא ניהוג גוף. בדרך כלל, יהיה עליך להשתמש כאן בברקסים מעט יותר בחריפות מאשר בטיסה רגילה. במצב זה, המצנח ישאף לצאת החוצה לטיסה, רסן אותו באמצעות משיכה עדינה ושווה בשני הברקסים. אין למשוך בצורה מוגזמת שמא תזקור את הכנף.

אם בכל זאת אינך מצליח לאבד גובה ולנחות צא החוצה ו"לך סביב" לניסיון נוסף. הפעם עליך ליישם את הלקח מהשגיאה בתכנון של הגישה הקודמת.

לעיתים, כאשר החופה ממאנת לרדת ממש מעל הדשא, יש צורך לבצע פעולה העוזרת לחופה לאבד עילוי בצורה עדינה. טכניקה זו היא "פמפום". בשיטה זו אנו מושכים בברקסים מספר משיכות קצרות וקצובות "ומורחים" את הנטייה של החופה לטוס קדימה ולמעלה. משיכות קצרות וקצובות אלו, במשך מספר שניות רצופות עשויות לעזור בירידה מעודנת וכדי לחסוך יציאה נוספת ל"הליכה סביב".

פעולת "פמפום" זו למעשה משבשת את זרימת האוויר לכנף, אך לא אמורה לגרום להזדקרות. שימוש בטכניקה זו מומלץ לטייסים בעלי ניסיון. אם אינך בטוח בנחיתה, הדבר הנכון ביותר הוא לצאת לניסיון נוסף.

סיכום

בצע את ההליך מספר רב של פעמים. נסה להגיע לנחיתות בנקודה הקבועה מראש, ובכך תשפר את רמת הדיוק.

אין תחליף ל- תרגול, תרגול, תרגול...

התהליך שהוסבר כאן, אמנם התייחס לנחיתה ברכס, אך השלבים דומים בכל שדה נחיתה בשטח.

זכור ! תכנון, קבלת החלטה, צלע בסיס, גישה סופית.

נחיתות רכות..!!

שימי הנגבי

אייר תשס"ב

התרגיל הבא...