...גיחה על רטוב

---

 

 

יום שלישי, 17/04/2002 , אורן ואני מחליטים לצאת לטיסת תנדם בגעש. היום הביא עימו רוח מערבית ערנית וענני קומולוס חביבים המשייטים בעצלתיים לכיוון מזרח.

אורן מגיע מתחום שונה לחלוטין. מצנחי רחיפה וטיסה כמו ציפור הם בונוס נדיר שהוא זוכה לו בפגישה אקראית כאשר הגעתי אליו לתיקון תקלה במחשב.

העמדה בגעש , הגם שאינה בשימוש תדיר על ידינו, היא פנינת טבע נדירה, שכל מי שעבר בה בימים רחוקים כאשר הייתה האתר המרכזי לדאיית רכס, אינו יכול לוותר עליה  ומידי פעם מגיע כדי להפיק מעט הנאה מהשקט הפראי ועמדת ההמראה הידידותית כול כך.

 

אנו ממריאים אל תוך הרוח המערבית הפוגשת בצוק בגעש בעוצמה של 25-27 קמ"ש, ומייד מתרוממים בעילוי חזק. המצנח מדגם מיושן משהו (ספקטרהFor-2-) מקבל מהירות גבוהה יחסית משום העובדה שאורן ואני יחד עוברים/לא עוברים את מעטפת המשקלים עבורה המצנח תוכנן והלחץ על מיתרי הברקס גבוה מאוד הניהוג כבד ומתנהל בעצלתיים.

מספר סיבובים הלוך ושוב מעל עמדת ההמראה, ואנו צוברים גובה... כביש החוף הסמוך כל כך, נראה מלמעלה בבירור והתחושה נפלאה.

אורן מחריש, אינו יכול לפצות פה, נאלם דום מהחוויה המדהימה שהוא עובר..

פה ושם אנו חוצים מסלול טיסה של בז המתמרן בחריפות כאשר הוא מגלה את הציפור הענקית שלנו מתקרבת אליו. וצלילה חדה  המלווה בנפנוף כנפיים אלים ובלתי מסודר, מטיס אותו מתחתינו כאשר אנו חולפים על פניו. בזווית העין מאחור אני מספיק לראות את הבז העיקש נתקע בנקודה במרחב האווירי ונשאר כאילו תקוע באמצע השמיים, מביט למטה בחיפוש אחר טרף בין השיחים והנקיקים של הצוק בגעש.

 

אנו פונים לכיוון דרום, ולמרות שהמשקל הכללי של המערכת הוא גבוה מאוד, טיסת תנדם תמיד אפשרה תחושה של ביטחון ומוצקות בידיות הברקס הקשות, דבר שחסר מאוד במצנח בודד..

הצוק עובר מתחת רגלינו במהירות רבה. הרכיב הצפוני מטיס אותנו במהירות קרקעית גבוהה, והעילוי מספיק חזק כדי להחזיק את שנינו בגובה של 40-50 מטר מעל קו הרכס. מרחוק כבר מתחילה להיראות העיר הרצלייה והבניינים הסמוכים לקו החוף. בתי המלון המתמרים מעל לקו החוף והצוק הבולט של אפולונייה, כבר מתקרבים במהירות ולאט לאט נהפכים יותר ברורים לעין..

 

הראות די טובה, והאוויר נקי מאבק ורסיסי מי מלח המאפיינים תקופות אחרות בשנה... העונה היא סוף החורף ותחילת האביב, ואנו טסים להנאתנו בתנאי דאייה מצוינים, האופייניים כל כך לטיסה בסמוך לחוף הים.

מספר דקות חולפות ואנו מעל הבסיס הצבאי הנטוש צפונית לנוף ים. עדיין ניתן לראות את כביש החוף, האנטנות הרבות בשטח הבסיס מסמנות את קצה גבול האזור בו עדיין יש קשר עין עם המכוניות הרבות החולפות בכביש החוף...

 

סמוך מאוד לקצהו הדרומי של הבסיס הצבאי הנטוש נמתחת גדר חלודה בקו הרכס. המצוק באזור זה הוא גבוה מאוד, אולי הגבוה ביותר מעל פני הים, לכול אורך החוף מהרצלייה לבית ינאי..

העילוי באזור זה חזק, ואנו נוסקים לגובה של 50-60 מטר מעל קו הרכס ועומדים לפגוש את חורבות מצוק אפולונייה..

מרחוק נראים שני מצנחים הדואים מעל אזור סידני עלי... כבר בשלב זה ניתן להבחין בצבעי החופות הדואות שם. אורן, שאינו מכיר אף אחד מחברי האגודה, מופתע לשמוע שכבר בשלב זה אני יכול לזהות את הטייסים הדואים שם. החופה הכחולה לבנה מסוג Max של אלי רומנו...  והחופה בצבע כחול טורקיז, של אילן ארז...

מאז שאני זוכר את עצמי בכל פעם שהגעתי למצוק חורבות אפולונייה, זו הייתה התחנה האחרונה בטיסתי לכיוון דרום. העילוי מעבר לנקודה זו הוא בספק, והרכס מקבל צורה מתונה מאוד של גבעות בלתי רציפות. בכל הפעמים הקודמות (והיו כאלו לא מעט), בהם הגעתי לנקודה זו, מצאתי לנכון לפנות חזרה, לנצל את העילוי מעל מצוקי החורבות של אפולונייה, ולשוב לגעש...

 

דווקא הפעם !!  למרבה הטיפשות (וההיבריס), למרות שאני מטיס תנדם, אני מחליט להמשיך לכיוון המצנחים הדואים מעל סידני עלי.  העילוי נראה חזק מספיק, אני שוכח מהרכיב הצפוני בגבי, וכולי מלא בטחון שלא תהייה בעיה לחזור ! אני חוצה את המצוק של חורבות אפולונייה ומתקרב במהירות לכיוון מסגד סידני עלי.

הרכיב הצפוני של הרוח תורם לא מעט לשקיעה שאני חוטף כאשר אני טס מעל קו הרכס המשובש. מעל בית השגריר האמריקאי, העילוי מספק חזק כדי לאפשר לי סיבוב ללא שקיעה.

אני מנצל זאת ותוך כדי סיבוב מספיק לנופף לשלום לאילן ארז ואלי רומנו.. הנפנוף המהוסס שאני מקבל מהם חזרה, עייף ולא מתלהב..כאילו אמרו לי... הכיצד אתה מטיס תנדם !? הלא אין בידך הסמכה !!

אני פונה שוב לכיוון צפון, מסתובב שוב לדרום, ושוב מעל בית השגריר האמריקאי מבצע פנייה לאחור לכיוון צפון ומחליט לשוב לגעש...

 

בשלב זה הגובה שלנו מספיק כדי לעבור את קטעי העילוי החלש עד למצוק חורבות אפולונייה. ביציאה מעל חוף הרחצה, אנו חוטפים שקיעה והמצנח מאבד גובה עד כדי קו הרכס המשובש...

לרגע חולפת במוחי המחשבה שכדאי לחזור לאסוף גובה ומשב חזק כדי לעבור את הקטע החלש.. אני מוותר וממשיך בתקווה לעילוי טוב יותר בצוק הבולט שממול...

הרבה זמן לחזור כעת אין לי, ובגלל השקיעה החריפה אני מחליט להמשיך בתקווה לאסוף גובה בנקודת העילוי שאולי תגיע. אך בינתיים השקיעה הולכת וגוברת והרכיב הצפוני של הרוח אף מחריף את הדאגה שלי מרוטורים שהמצוק הבולט של חורבות אפולונייה עשוי לייצר...

 

בשלב זה אני כבר קרוב מאוד למצוק אפולונייה, ובחצי גובה הרכס... מולי מתקרבת במהירות הקרקע והזיזים הבולטים מהצוק שמימין, קרובים לקצה הכנף. אם אני מנסה לעבור או לחפש עילוי בבליטה של הצוק הנכנסת עמוק אל תוך הים, אני לוקח סיכון גדול ביותר של התרסקות לסלעים בים...

החוף מתחתינו נגמר, אין חול, רק מים והצוק מימין... עדיין בגובה של חופה, חופה וחצי מעל המים..

 

דילמה !!! שבריר שנייה ואני מקבל החלטה !  אני פונה בחדות שמאלה, השקיעה מהסיבוב מביאה אותי ישירות אל תוך המים, אך סמוך לחוף בעומק ברכיים...!! עוד שנייה והספלאש של המים המלוחים בפנים עם הטעם המלוח וריח האצות בשפתיים, ואנו עומדים...

הנחיתה רכה וחלקה אך רטובה, אנו עומדים בגובה ברכיים ולוקחים שנייה להתאוששות. הים מייצר גלים של חצי מטר בערך, החופה נוחתת על המים ומתחילה להתמלא במי ים...

 אני משחרר מייד את אורן ושולח אותו לחוף מרחק שלשה צעדים.. בראש דאגתי כרגע, זה להציל 3,500 דולר של מצנח תנדם יקר.. הגלים עוטפים אותי עם המצנח המלא מי ים, ולאט לאט אני נכנס למצוקה... עדיין קשור לרתמה אני מנסה להשתחרר ממנה, ואיך שהוא מצליח בלי לנפול לאחור מכובד תאי המצנח העוטפים אותי..

אורן מגיע מהחוף ושנינו ביחד מנסים למשוך את החופה החוצה. איך שהוא מצליחים להיעזר בגלים המתנפצים לחוף. עם כמה מיתרים קרועים שנתפסו בסלעים וכמה אוזני קשירה תלושות במפרש התחתון. אנו מצליחים להשתחרר מגלי הים ולעלות את המצנח לחוף יבש...  ברגע זה אני עוד מספיק להעיף מבט למעלה ולראות מצנח אחד באוויר, שבא מעלינו לראות מה קרה. זה אילן ארז. הוא בודק מלמעלה שהכול בסדר וחוזר ונעלם..

המצנח של אלי רומנו נעלם לחלוטין ! אין זכר ! אף אחד מהם לא מצא לנכון לרדת לחוף בסמוך כדי להציע עזרה...

ניחא ! הסתדרנו בלעדיהם !

 

אני אוסף את המצנח ששוקל עשרות ק"ג כעת, מעמיס אותו על הכתף, ויחד אנו עולים לכיוון סידני עלי..

לאחר טיפוס מייגע אנו מגיעים למעלה. אילן ארז ואלי רומנו לא נראים.. בשיא תמימותי חשבתי שלפחות בתמורה לאין סוף הפעמים שהסעתי את אלי מהבית, לצפון ובחזרה עד הבית... אוכל רק הפעם.. אבל רק הפעם להיעזר בו כדי לחזור לרכב החונה בגעש... יוק !! אין זכר לחברים...!

אנו פוגשים ברכב 4X4 למעלה. האיש תמה מאיין הגענו ומה קרה לנו. אורן מספר לו את קורותינו והוא מואיל להסיע אותנו לגעש ללא תמורה ! איש זר לחלוטין...! לא חבר אגודה !!

בדרך קולחת השיחה, והוא מקבל הבטחה ליום חוויה שנעניק לו בהקדם. בתמורה להסעה שהוא נותן לנו.

מלפנים נראה הכול ורוד...  שעות של שטיפת מצנח במים מתוקים אל תוך הלילה...  והמתנה לבוקר כדי לייבש אותו.

ברקע מהדהדת המחשבה על ההחלטה לנחות במים, לעומת סיכון להתרסקות בסלעים בתוך הים....

 

בשעה 9:00 אני מגיע לביתי, הטלפון מצלצל... טייס ראשי מהעבר השני של הקו..

נו ! הספקת להתייבש כבר ?

הוא שואל..

 

קיבל דיווח ישיר מהאנשים שחשבתי שאני במקומם הייתי יורד להציע עזרה לחבר במצוקה... ???

 

הטסתי תנדם ללא הסמכה ! אני שמח שיש בידי מספיק מיומנות וכושר שיפוט להתמודד עם  מצבים של קבלת החלטה נכונה... השורה התחתונה היא לצאת ללא פגע לקום וללכת הביתה...

 

קורקעתי על ידי הטייס הראשי ל- 60 יום ונמנע ממני לטוס בתקופה היפה ביותר בשנה. קיבלתי את העונש באהבה וקיימתי אותו. הייה לי קשה מאוד להתאפק ולא לטוס, אך הינה סיימתי את הקרקוע ואני חוזר לפעילות שגרתית..

 

לקחים

 

חטא ההיבריס

 

לא אחת אנו חוטאים בחטא היוהרה. ויש לנו מספיק מה לשלם על כך. בשני דברים עברתי על חטא היוהרה, וכדאי שבראייה לאחור יהיו הדברים חרוטים בתודעה שלי... אני שמח שיש לי הזדמנות נאותה לשתף את הקורא היקר בדברים.

א.    גם אם ידעתי שיש לי מספיק מיומנות וניסיון להטיס תנדם – חובה לעבור הכשרה מסודרת בבית ספר מוכר אצל מדריך מוסמך. אמנם, איבוד גובה בסידני עלי במקום בו אין חוף ים, אלא צוק ומים, אינו קשור במיומנויות טיסה הדרושות להטיס תנדם, אך הינה קרה וגם בטיסת תנדם ללא הסמכה, נשארתי רטוב והנוסע שלי הייה צריך לעזור לי לחלץ 10 טון מים הלכודים בתאי המצנח.

היבריס ?  בוודאי, הייתי חייב להוכיח לעצמי שגם אני יכול, ולהראות לאורן (שלא הפסיק להתלהב מחוויית הציפור ..)

ב.     שני המצנחים שנראו מרחוק לפני שחציתי את המצוק של חורבות אפולונייה, היו הסיבה שדווקא הפעם המשכתי לאזור עילוי נמוך...

היבריס ? רציתי שייראו אותי מטיס תנדם !!! ועל זה שילמתי....

לא עוד...!

ג.      "חברים" זה מושג מאוד נזיל ובעירבון מאוד מוגבל בכול הקשור באגודה שלנו... נאיבית המחשבה שבספורט הזה צריך להתעלות מעל לכול שיקול כדי לבוא לעזרה של מישהו במצוקה..

חבל מאוד שזה כך... זה מעכיר את האווירה ומקלקל לכולם...  

 

 

נחיתות רכות לכולנו..

 

שימי הנגבי

ראש חודש  תמוז, תשס"ב