אולו דניז - יום פעילות ראשון
24/06/2002

---

 

 

 

הבוקר הראשון שלאחר הגעתנו לטורקייה, הביא עמו מזג אוויר נאה ומבטיח. בניגוד ליום האתמול, בו הגענו לדאלאמן, עיר קטנה על חוף הים התיכון, ונסענו כול הדרך לאולו דניז, מרחק 1:15 ש' נסיעה, בו ירד גשם לפרקים והשמיים הקודרים לא בישרו דברים מבטיחים כפי שציפינו וקיווינו.

קמנו לבוקר נאה ושטוף שמש, נקי מאובך ומעונן משהו בקומולוסים דהויים.

 

ארוחת הבוקר הבריאה, במלון ההארכה של פאול ואושיק במרכז אולו דניז, הורידה חברים מנומנמים משהו ואט אט השתפרה האווירה ואת מקום הפיהוקים האחרונים של הבוקר, החלו לתפוס צחקוקים פה ושם על שפה טורקית לא מוכרת, ועל טיפוס מוזר זה או אחר שהופיעו במקום.

הבריכה הצלולה ברקע, הבאר הפתוח בסמוך, והסככה המקורה בעץ מגולף בצבע אדמדם, כולם ביחד עם אווירת המערב הפרוע האמריקאי, התמזגו יחדיו ברקע של מוזיקת עם אמריקאית חרישית שניגנה ברקע...

הבוקר הזה, היה בוקר טוב !  ניתן הייה לראות שזה הולך להיות בוקר טוב, משום ההר הפראי מכוסה העצים שעוטף את העיירה הקסומה, וכאילו אומר לבלוע אותה, החל להיצבע בצבעי השמש הזורחת מעברו השני.

אט אט החל הצל הענק שההר משליך על העמק, להצטמצם לכיוון מזרח וקרני השמש הראשונות החלו לפגוע על המצוק החד שממולו...

 

הזינזאנה של בית הספר ומועדון הרחיפה Sky  שאמורה הייתה להעלות אותנו להר, כבר הופיע בפתח המלון וביסים אחרונים וחפוזים מארוחת הבוקר שהלכה ונעלמה היו לאות שניתן לנו לרוץ לחדרים ולהוריד ציוד בהכנות אחרונות לעלייה להר.

הבבא – דאג' מיתמר לגובה של 1,984 מטר מעל פני הים. הטיפוס המזדחל במעלה השביל הסלול והפתלתול, אורך כ- 45 דקות. מקומות מסוימים לאורך השביל מכוסים לחלוטין בעצי אורן גבוהים, ובהמשך אף בעצי ארז אימתניים המזכירים ימי בראשית.. השביל נבלע בתוך מעטה יער עבות, ופה ושם מבצבצת לה פיסת שמיים כחולה..

 

ככל שהטיפוס במעלה השביל מתארך יותר ויותר, נעשית הנסיעה איטית יותר. לעיתים, מצטמצם השביל לרוחב הזינזאנה, וזה די מפחיד, כי ממש סנטימטרים ספורים מהצמיגים הרחבים נפערת תהום של מאות מטרים ללא מורדות, אלא צוק חד חסר פשרות.. והעיניים המפוחדות של כולם כאילו נמשכות כמגנט לעבר התהום מהעבר הזה, ולעבר הנהג אשר בידיו גורל נתון... העיניים מודדות בזהירות את המרחק בין קצה השביל לצמיג הרחב של הזינזאנה...

 

השיחה בין החברים קולחת. כול מילה או אזכור של חוויה מהעבר, או בדיחה מהירה וקצרה, גוררת אחריה גל של תגובות וסיפורי חוויות בנושא שהועלה, וכאילו הייה המפלט הגואל מהפחד והמתח הנובע מנסיעה בשביל תלול וצר..

 

10:15 בבוקר אנו מגיעים לעמדה הנמוכה. 1,700 מטר מעל גובה פני הים. עמדת המראה רחבת ידיים  הפונה לעבר דרום, דרום מערב. הרוח צפונית משהו ואנו יורדים לצורך תדריך ראשוני על העמדה הזו בעבור אותם אלו בינינו שעבורם זו הפעם הראשונה על ההר.

הנוף הנשקף מהמעדה, משאיר אותי פעור פה. הכחול הטהור הזה של השילוב בין שמיים נקיים מכל רבב, עם הים האינסופי הנפער מתחתינו מעבר לרכס העוטף את העיירה לא מניח לי, ואני פורש ידיים לרוחב ולוקח נשימה עמוקה עמוקה, כאילו אומר לבלוע את העומק הכחול והטהור.... שלא ייגמר לי לעולם...

 

התדריך מתחיל לאחר שכולם נשמו לרווחה, הוריקו שלפוחיות ונהינו מהמחזה הנהדר והנדיר הזה. מספר הסברים קצרים, ואנו עולים שוב לזינזאנה המתפתלת בנהמת מאמץ מנועים לא קטן בטיפוס לעבר העמדה העליונה בגובה 1,984 מטר.

בדרך אנו חוצים את "הסכין". האוכף של ההר בקצהו העליון זכה לכינוי "הסכין" מאחר ומצידו האחד של ההר נפערת תהום פראית חצובה ביד אימתנית של טבע קדום, ובצידו השני מורדות חדים ותלולים אך מיוערים בעצי אורן וארז עבותים.

באחד הקטעים של השביל המשתרך לאורך "הסכין" נפערת התהום משני צידי הזינזאנה, והמחזה עוצר נשימה !! מצד אחד  ניתן לראות את העמק הפעור בפתחו של ההר לכיוון הים ומהצד השני, תהום איומה שאין אפשרות לראות את סופה.

 

מספר דקות לאחר מכן, אנו מגיעים לעמדת ההמראה בפסגת ההר. הרוח החלשה הנושבת בעצלתיים מבטאת ניגוד חריף להתרגשות האופפת אותנו פנימה... לאותם החברים שעבורם זו הפעם הראשונה על הבבא דאג', ההתרגשות מהולה בפחד, ופה ושם ניתן לשמוע מהם הערות חסרות תכלית המחפשות ניחום וקירבת בטחון אצל האחרים. ארנון ואני מחלקים פה ושם טיפים לכול מי שרק מעוניין להקשיב, משום העובדה שאולי הדברים יפיחו רוגע אצל החברים הצעירים..

 

פריקת הציוד מתחילה בעצלתיים. מספר צעקות רמות "חברה להתחיל להוריד ציודים !!" כמעט ולא עוזרות, עד אשר סוף סוף מואילים להתחיל לזרוק ציוד מהגג של הזינזאנה.

אני תופס הזדמנות ואוסף את כולם לתצלום קבוצתי. ההתרגשות פועמת אצל כולם, ואנו מתכוננים להמראה..

 

"שימי אתה הראשון ?!?"

אני שומע ברקע שאלות בקולות המהולים בתקווה/פחד משהו...

 

"כן, כן !!" אני עונה,

"אין בעיה התנאים אידיאליים !"

 

רוח של 10-15 קמ"ש על האף מרגיעה אותי ואני אכן מתכוון לצאת ראשון לפני כולם כדי להיות סמן קדמי לכל השאר.

אני פורש ציוד, מכין רתמה, מכוון ווריון, בודק קשר עם ארנון ונרתם לציוד בהרגשת בטחון חיובית. המצנח הכחול היחידי באוויר מסמן תרמיקה לא רעה מעל "הסכין", דבר המעודד אותי עד מאוד ואני כבר חסר סבלנות ממתין למשב שיירים לי את המצנח בהנפה הפוכה ליציאה בטוחה עם לחץ חופה פוזיטיבי לאורך כל זמן ההמראה.

 

המשב מגיע... הופ... הנפה, שני צעדים לאחור, המדרון התלול בהמראה מגביר לי את קצב הריצה ללא מאמץ ותוך כדי סיבוב אני כבר באוויר. המצנח צובר מהירות טובה מייד לאחר היציאה, והרתמה נדבקת ליישבן בלחץ טוב ומבטיח, דבר המאפשר לי לשחרר ברקסים לשנייה כדי לסדר סופית את הישיבה ... הטיית גוף תוך כדי כך מביאה אותי לטיסה במורד  "הסכין" ועד מהרה אני פוגש בעילוי הראשון... שוב הטיית גוף בריאה לצד ימין, משיכה קלה ביותר של ברקס ימין ואני מטפס בתרמיקה  המבטיחה שלי...

 

סיבוב לצד שני 180 מעלות, אני עדיין בתוך עילוי טוב, מביא אותי כבר מעבר לגובה סיבוב בטוח של 360 מעלות, וממשיך להתברג למעלה... + 3.5 בווריו, וטיפוס שקט ובטוח מביא אותי תוך מספר דקות לגובה 2,190 מטר והמבטים המשתאים של הקבוצה המצויה למטה, מעודדים אותי ומספקים לי אדרנלין טוב להמשך יום מוצלח...

 

הנוף הנשקף מכאן מקסים. האוויר הצלול החד כסכין משהו, חודר לראות בנשימות מרעננות. הרגשת השקט השוררת בגבהים הללו, היא חוויה שראוי לחוות אותה יותר מאשר לקרוא עליה במאמר מזדמן כגון זה...

הנוף המשגע והחיפזון בו מתרוקנת העמדה... הכחול העמוק של השמיים ממעל... הכול הכול... משכר חושים...

 

מתרמיקה לתרמיקה, לאורך "הסכין" אני כבר בגובה 2,600 מטר, אך כאן הכול נגמר... שכבת האינברסייה כבר מספיק עבה כאן כדי לפרק כול ניסיון של תרמיקה לחדור אותה.

בינתיים מצטרף אלי דודו, עם המצנח הירקרק שלו... קומפקט... סוף סוף אני לא לבד בשמיים. חברים מצטרפים.. דודו עולה יפה יפה ומצטרף לתרמיקה שלי ויחד אנו חוגגים בגובה זהה תוך סיבוב שמאלי עם מבטים מאושרים אחד לעבר השני.

אני נזרק החוצה מהתרמיקה. דודו ממשיך ומטפס לגובה 2,900 פונה לכיוון ההרים בצפון, וכמעט נעלם לי. אני מאבד מעט גובה בסייקל נמוך, מוצא את עצמי סמוך מאוד לגובה העמדה.

באז אחד מעל העמדה בגובה נמוך מעפ"ש ואני זוכה להנפות ידיים של ארנון ושל כול מי שעדיין נותר בעמדה.

אני ממשיך במורד "הסכין" ומגיע למקומות "הידועים" של הטריגרים הקבועים. מספר סיבובים ואני שוב 2,200 מטר. הריח החריף העולה עם התרמיקה הוא של עיזים וזה כל כך מוחשי. הריח הזה מלווה אותי באותה התרמיקה עד לגובה 2,500 מטר. אני ממשיך להשתעשע בין כך ובין כך,ופתאום העמדה מרוקנת לחלוטין..

 

מלמעלה אני כבר לא רואה את ארנון בעמדה. אף אחד כבר לא שם... כולם באוויר.. כעת נותר לחפש מישהו ליצור קשר עין.. לשווא אני סורק את השמיים. לפתע אני שומע בקשר את קולו של ארנון:

"אני בגובה בסיס ענן !" הוא עונה למישהו שפנה אליו בקשר.

מבט חטוף לעבר הקומולוס האפור שמעל, ולהפתעתי אני מבחין בפוטורה הוורודה הקטנה והנעלמת בתוך הענן... מסתובבת לה, שייט וסובב בתוך הענן ומתחתיו לסירוגין...

הגובה שלי בשלב זה הוא כ- 1,900 מטר בערך.. הרבה מתחת לבסיס ענן..

 

איך הוא הצליח לעלות לשם כל כך מהר ? אני שואל את עצמי.... והתשובה שלי היא ההחלטה להצטרף אליו....

 

המלחמה על התרמיקות הקטנות והעילוי השבור בדרך  לוקחת לי כ- 40 דקות. מידי פעם אני זוכה לקריאות עידוד מצד ארנון המחזק אותי ב- "נו עוד קצת מאמץ שימי.. עוד קצת... "  ולאחר מאמץ לא קטן אני מצליח להגיע אליו. יחד בגובה בסיס ענן 2,750 מטר, ארנון ואני בתוך אותה תרמיקה אני מצליח לראות את החיוך הרחב שעל פניו. סיבוב שניים נוספים והתחושה הנפלאה הזו כאילו לא רציתי שתיגמר לעולם...

 

ארנון פונה החוצה, ומזמין אותי להצטרף אליו לקרוס קטן לעבר הכפר היווני הנטוש. אני כאילו מתחנן אליו להישאר עוד מעט בבסיס ענן, ומצד אחד רוצה לצאת איתו, אך מצד שני חבל לי לעזוב את הערפל הסמיך העוטף אותי בגובה הענן...

חכה !!  אני צועק לו.

"תן לי עוד מספר דקות להרגיש את העילוי הזה שעמלתי כה קשה כדי להגיע אליו... "

"O.K אני יוצא !! אם תרצה...תצטרף !"  הוא צועק...

""אשמור אתך קשר עין.. אני מייד מצטרף אליך.. !" אני משיב לו.

 

ארנון יוצא ומתרחק לו מהענן, על רקע העיר הגדולה פאטייה, המצנח הוורוד שלו הולך וקטן ולאחר מספר דקות של טיול בענן החביב, אני מחליט להצטרף אליו.

הכול מרגיש ונראה נינוח בגובה בסיס ענן. העזיבה את הענן מביאה אותי לגלישה מתונה של 1.1 מ/ש קצב שקיעה איטית ורגועה והאף הנוזל שלי זוכה סוף סוף לטיפול..

 

המתח והמאמץ הכביר מפנה מקום לרגיעה ונינוחות ואני עוזב ידיות ברקס ומשייט בניהוג גוף לעבר הנקודה הקטנה והורודה רחוק במרחב האינסופי של השמיים והים...

בקשר אנחנו מחליפים חוויות, ואני מבין ממנו שהוא בקצה העמק מעל הכפר היווני הנטוש. הגובה העצום שלי משלה אותי לחשוב שלארנון אין גובה גלישה חזרה, אך בלגלוג הוא מכריז שהוא חוזר  ביי הוק אור ביי קוק.

 

אני לא לוקח סיכון להרפתקה ובגובה 2,400 מטר מעל אולו דניז, הכול נראה כה טוב ושקט ואני נשאר מעל העיירה לגלישה איטית ומרגיעה. אולי 45 דקות יש לי אם רק ארצה... אבל !! את ה- 850 מטר האחרונים אני מקדיש לסוכרייה הקטנה שלי לטיסה זו...

 

לאחר כ – 30 דקות גלישה אני מגיע לגובה משחקים, ופותח בסדרה של צלילות ספיראליות ותמרוני Wing Overs חריפים...

האפשרות ליהנות מעומסי ה- G ומהתמרונים החריפים מביאה אותי חיש מהר לגובה  גלישה לפיינל..

סיבוב חד ימינה... פנייה ב- WingOver חזרה שמאלה... והמצנח מקבל תאוצה גבוהה כאשר אני חוצה את קו החוף מעל השדרה הראשית של העיירה המובילה אל חוף הים...

שוב פנייה חדה לפיינל.... ו-  Touch Down רך ונעים עם רוח אף קלה מביא אותי בדיוק לשטיח הפרוש על הטיילת המבוטנת...

 

מבטים משתאים של עוברם ושבים שעקבו אחריי במהלך כל התמרונים האחרונים שביצעתי, מתמזגים בתחושה הנפלאה שאופפת אותי...

קריאות עידוד בעברית של החברים שנחתו זה מכבר חותמות טיסה יפיפייה ....

 

תם לו היום הראשון באולו – דניז, טורקייה....

עוד צילומים

שימי הנגבי

כול הזכויות שמורות © 2002

 

שלח תגובה למחבר