העופות הדורסים המשייטים בגובה הרכס מעל מצוקי האון בודאי כבר התרגלו לחיה המוזרה הזו  המוציאה ופורסת סמרטוט מתוך תיק, סמרטוט שהופך לכנף זוהרת בשמש.

בודאי התעוררו בליבה עטור הנוצות של הדיה שחלפה שם בשבע בערב כמה תהיות חדשות בקשר אלי. השמש כבר החלה לנחות לכיוון הרי הגליל והדיה שהתרגלה שבשעות האלה המרחב האווירי הוא רק שלה, הסתכלה בנו היצורים המוזרים עם הכנף הנוצצת, בעיניין רב. האם הם יודעים על האד החם שעולה מהכינרת ? פירפר ליבה עמוק בין הנוצות בשאלה שנותרה ללא מענה.

אני שהגעתי די סחוט אחרי מירוץ מטורף שהחל בשתיים בצהריים ונמשך דרך פקקים ותאונות על הכביש,  לא שמתי לב אל הדיה אך כל כך רציתי להיות כמותה. רציתי להתנתק מכוח הכובד ולצאת אל המימד השלישי של הגובה. כי היה לי כבר די והותר לאותו יום מאותם הולכי על שתיים ונהגים על ארבע החושבים שכל העולם שלהם. רציתי לגעת במשהו טהור שקט וצח, רציתי להיות ציפור. האד החם שההולכים על שתיים מכנים "אפקט כינרת" נראה לי כהזדמנות נפלאה.

פרסתי את המצנח, מזכיר לעצמי שמונה פעמים לפחות, לבדוק את הרתמה, הקסדה והרזרבי ומזכיר לעצמי שהלב רוצה לעוף אך צריך תיכנון ובוודאי להישמע להוראות של שימי הנגבי, האבא של התענוג הזה. שוב להקשיב ולחשוב צלול, הנה הנה עוד מעט נצא למימד השלישי, תרגע.

הוראות אחרונות של שימי והרוח החזקה שליוותה אותנו כל הדרך מתחילה לרדת. הכל מסתדר, בדיקה אחרונה של המיתרים, ידיים אחורה, ריצה קצרה והמראה. שלום אוויר צח, להתראות משקל וכוח כובד. צהלתי מהנאה והפחדתי ודאי את הדיה שהסתובבה שם, אך ברגעים כאלה של אושר, השמחה רק מחבקת אחרים ואני בטוח שאפילו הדיה סלחה לי.

ההתמודדות מול כוח הכובד הייתה קלה מתמיד. בהתחלה נעתי צפונה לכיוון קיבוץ מבוא חמה והאנטנה, לאחר מכן דרומה מנפנף למצנחים שהתרוממו מאתיים מטר מעלי.

עשר דקות לאחר מכן זה פתאום הגיע. המצנח הפך למעלית קטנה. בכל פעם שהישרתי מבט אל הכינרת, הוא החל להעלות אותי לשחקים נותן משמעות חדשה לביטוי התרוממות רוח. השמש החלה להיעלם מאחורי ההרים של צפת ואפילו הדיה נשארה מאחור. שני טנדמים גדולים של רומן ושימי הסתובבו באיזור משרים ביטחון. במשך כמה דקות ניסיתי לעקוב אחריהם אך די מהר נמאס לי, ופצחתי בשיר להנאתי "הכניסיני תחת כנפך" תוך כדי מבטים אל החופה הפרוסה מעלי.

האור החל להיעלם והתחלתי בניסיונות לרדת. להפתעתי זה לא היה קל. פניה לימין ואני קצת יורד פניה לשמאל ואני עולה חזרה. ניסיתי להסיק מסקנות מה גורם לי לרדת ומה לעלות. בשלב מסוים חשבתי שאני מבין ששמאלה זה למטה אבל אחרי כמה ניסיונות ראיתי שבמקום לרדת אני ממשיך לטפס. זיק של חשש נכנס ללב אבל מיד אח"כ התמכרתי לשקט. לחוות כל רגע מחדש בלי להיתפס לציפיות, מתי אני כבר ארד? האם אני מצליח? והאם דואגים לי?

את שימי ורומן כבר לא ראיתי אך המחשבה הממוקדת ברגע הזה סייעה לשקט הגדול להפוך לחלק ממני.

יש משהו חובק בטיסה בלילה בגובה. האוויר רגוע ומלבד אורות רחוקים והריתמה כמעט לא רואים כלום.  מן תחושה של דג במים או תינוק ברחם הגדול והשחור הזה שסביבי.

אורות האנטנה שמעל קיבוץ מבוא חמה ופנסי רכב שמישהו הדליק באתר ההמראה, סיפקו לי את תחושת ההיתמצאות הבסיסית והחושך הרוח  ורחש המיתרים היזכירו לי שיר מלווה במוזיקה חרישית, דבר שגרם לי להנות מהרגע ולא להילחם כדי לרדת.

כמה זה מוזר שכמעט תמיד רציתי למשוך עוד כמה שניות באוויר ולא לרדת והפעם אני מבקש לעשות הפוך אבל לא מצליח. מוזר אבל לא מפחיד. זיק החשש פינה מקום להנאה כמו צלילת לילה בים של אילת, אך עם רוח נעימה המפנקת את הריאות ועם אורות מנצנצים במקום אלמוגים.

אחרי איזה זמן התחלתי להבין מה מוריד אותי ומה גורם לי לעלות. עוד שמיניה ועוד משיכה קלה בברקסים ואני כבר בחצי גובה הרכס מתחת לאנטנה הגבוהה במבוא חמה אך מעל זו שליד מטעי הבננות. לאט לאט הכביש מתקרב והכתם הלבן של דרך העפר שנכנסת לשדה הנחיתה נותן אינדיקציה נוספת.

כמה עשרות מטרים מעל הקרקע אני מרים טלפון לשימי  בעיקר כי חשבתי שכבר דואגים לי. שימי עונה ופתאום מזהה אותי וסוגר את הטלפון וצועק. הנה אני עוזב את השמיים ומתקרב לאנשים בשר ודם. עכשיו צריך להתרכז בנחיתה. הזכרתי לעצמי איפה קווי המתח אבל עדיין לא ראיתי את האדמה ונדמה היה לי כי אין רוח בכלל. בגובה של כמה מטרים התחלתי לרוץ באוויר מתכונן לנחיתה מורכבת ופתאום רגל ימין מרפרפת מעל משהו מוצק. אני מנסה להדביק את המהירות הגבוהה, אך אף פעם לא הייתי ספרינטר ואני עושה גילגול קטן על הכתף ונעצר כמו שפעם לימדו אותי בצבא.

 בדיקה קצרה. הכל במקום והחיוך עדיין דבוק לפנים. תירגע אומר לי שימי ואני מרגיש כל כך רגוע ושלם. אני על הקרקע אבל עדיין מרחף.

הודיתי לו, הודיתי לכולם, הייתי במצב רוח של תודה כללית. ועלינו ללילה מרגש של הרבה נגינה על גיטרה סביב המדורה וקצת בירות. מין שמחה של אנשים שלא הכרתי אבל תוך רגע הרגשתי נוח לספר להם בדיחות קרש.

נרדמתי לא רחוק מהמצוק  והתעוררתי לעוד בוקר של רחיפה נעימה. כמה נסיקות לאורך הרכס ואיבוד גובה ביציאה לכיוון הכינרת עד לנחיתה מושלמת על הקרקע. 

אספתי את הציוד והזכרונות וחזרתי אל הלחות הדביקה של גוש דן.

 

אלי קולודנר

מנחם אב – התשס"ד