כאילו שזה מקרי, שימי התקשר להזמין אותי פעם נוספת אל המרחבים האדומים שמעל רמת הגולן.

שלוש שנים עברו מאז נפגשנו באותו מקום. ואז בלי פנסים ועם מעט מאד ידע יצאתי אל המרחבים האלה שהפכו מאדום לשחור עד שטסתי בלילה בלי לדעת מתי אוכל לרדת ומי מלפני ואחורי ומתחתי או מעלי ולא ידעתי אם לפחוד או לשמוח או להירגע עד שבסוף היה קצת מכל דבר.

בקיצור שלוש שנים עברו: הכרתי את שימי, הכרתי את רומן, הכרתי הרבה אנשים שחשפו בפני את היופי והרוע והתום בדבר הזה שנקרא רחיפה.

והנה שוב שימי התקשר ואמרתי כן. אח"כ כהרגלי, התחלתית לארגן את המנהלות ילדים וכו´. העיניין הסתדר.

נסיעה מהירה לגולן נגמרה במפגש בצמח עם לא מעט אנשים שאני לא הכרתי עד אותו יום. בזמן התדרוך ראינו את צביקי ממריא עם המצנח שלו לשמיים ונוסק לגבהים מדהימים בזמן אפס. שימי הרביץ בנו תורה והלב יצא אל על: עוד מעט, טוק טוק, הרוח תחלש, טוק טוק, האפקט יבוא, טוק טוק עוד מעט, תרגע. שימי שאל אם אנחנו חוששים לצאת. ואף אחד לא ענה. כולם ידעו שאנחנו מפחדים ובאותה נשימה היה גם בטחון שזהו- יוצאים ויש אמונה ויש ידע.

בחמש וחצי פרסתי מהר את המצנח, שימי פיקח עלי והדריך. כמה פעמים עד שהחופה נפרשה כמו שצריך מעלי ויצאתי לאויר. ושוב נהניתי לצרוח את אותה צריחה מהלב שיוצא למרחב.

תמרונים קלים לאורך המצוק, ריכוז שקט בעשייה העכשוית ואני נישא על כנף הרוח אל הדבוקה שקודם ראיתי מעלי. גבוה, נהניתי מהשקט ומכך שהמבט נפנה לפעמים אל הגליל שהאדים מולנו והאד הגדול של הכנרת דוחף מעלה מעלה.

לקראת ערב התחלתי להסתובב בשמיניות ובספירלות כדי לרדת מהשמיים. בהתחלה השמיים אחזו בי והיה קשה לרדת , קצת עולים קצת יורדים אבל לאט לאט השמיים מוותרים ואני נוחת רגע לפני שהכל מחשיך. ועוד הפתעה נעימה: האנשים שטסו לפני חיכו לי כדי שנעלה למעלה יחד. תחושה ראשונה של שותפות עם אנשים זרים, הלב מתחמם.

בערב סביב המדורה התחזקה תחושת החברות. בשמים אתה לבד, מדבר עם ציפורים. במעגל, הנחה אריה לשובר מן סדנה ספונטנית שבה סיפר כל אחד קצת על עצמו ועל הפעם הראשונה שחלפה בו המחשבה לעוף. בלי ביקורת ועם המון פירגון והומור שמענו על הניסיונות הראשונים של רומן ברוסיה לטוס עם מצנח מבד של מעיל דובון ולקפוץ מעמודי חשמל. שמענו על אנשים שהביטו עייפים מיום עבודה במשרד וראו זוג מצנחים בשמים עד שלא יכלו יותר והם החליטו שגם הם רוצים לטעום את החופש שברחיפה.

שימי סיפר על הטיסה הראשונה של אחיו שנזרק לאויר ממבוא חמה וקפא מרוב פחד. בשמי הערב ניתן היה לדמיין איך צועקים לו "רחמים שמאלה, רחמים שמאלה" אבל הוא יושב קפוא עד שברגע האחרון מתעשת ומצליח לנחות בשלום.

טווח הגילאים לא הפריע היה שם אריה לשובר שכבר יש לו נכדים לצד חיילים בסדיר, בחורים דתיים לצד חילונים, מכל מקום בארץ, חולי רוח, אוהבי חופש.

ירדן תיאר את הפעם הראשונה שבה זוג רוחפים (זו המילה- רוחף כמו רוכב על אוויר ולא מרחף) הציצו לו אל החצר בביתו שליד הר כמון ופגעו בפרטיות שהוא כל כך רצה בה . עד כדי כך הם הטרידו אותו שהוא רצה גם להכיר את האויב ולצאת אל האוויר.

הלילה והיין החלו לתת את אותותיהם ואנשים פרשו לאוהלים ושקי השינה. מכולם הרשים אותי ירון שהגיע עד למבוא חמה עם המשפחה, הכין לכולם ארוחת ערב ולא זכה אפילו להניף חופה כיוון שבן הזוג שלו למצנח נחת בחושך למטה, ובכל זאת הוא חזר הביתה בתחושה של כייף ושותפות, בלי מירמור בשל אותו ערב קסום.

עברו מאז המפגש במצוקי האון כבר שבועיים. לאט לאט הזמן מכסה את הזכרונות אבל הלב אומר עוד ועוד תודה לאנשים הנפלאים ובעיקר לשימי שכמו אבא מארגן ודואג ומעניק לכולם מהידע והאהבה שלו למצנחים ולרוחפים ולעוד ערבים קסומים.

 

אפקט כינרת - ספט' 2006