מצוקי דרגות

אירוח בדואי למרגלות הכמון

שימי הנגבי

בכל אחת מהחוויות שחוויתי במסגרת עיסוק בספורט הרחיפה, הייה משהו קסום מיוחד שייחרט לתמיד בזיכרוני. היכולת לאלתר חוויה, ליצור אווירה מיוחדת, גם אם באותו היום לא היו תנאים לטוס, וגם אם הנסיעה כל הדרך לצפון הייתה לכאורה, לריק. הינה באה ההזדמנות לנשום את אווירת ארץ ישראל האמיתית הקדומה, זאת ארץ ישראל שיש בה את ההרים המיוערים בגליל, ואת המעיינות והמקומות החבויים ההם שרק מתוכם אפשר להתחבר לסיפורים שיצרו כאן את האווירה המיוחדת של חיים לצד הבדואים הדרוזים והצ'רקסים, שחיו כאן הרבה לפני בואנו.

אתה יושב עם ידיד ורע שחי כאן דור מי יודע איזה, אולי דור 30 או 40. בדואי בכפר הנקרא וואדי סלאמה, ואתה שומע את ההווי של שנות לפני קום המדינה. אתה נשאר מוקסם ופעור פה. הרצון שלו להעביר לך מחוויותיו ומחייו מההיסטוריה הרחוקה של ילדותו, עת לא היו כבישים ולא היו יישובים ולא היו מלחמות. שקט הייה. ובין הכפר לבין הכנרת לא הייה כלום. מהלך 4 ימים עד לכנרת כדי להגיע לפרה שאבדה או כדי לבקר בן משפחה. כל זאת ועוד הרבה יותר, הוא מנת חלקו של מי שמוכן להשקיע בעיסוק בספורט הנפלא של רחיפה במצנחים.

יום שישי, אמצע חודש פברואר, ריח אביב כבר מבצבץ מתוך השדות הירוקים של יבנאל בעמדת ההמראה. בין הירוק ובין הסלעים הפזורים בשטח בולטות להן הכלניות בצבען האדום הבוהק. והאוויר עומד. מרחוק נראית כמו תמיד, הכנרת האהובה. הפעם היא שטוחה כמראה, ללא כל זיז וניע על פני המים. הראות היום היא כה טובה, שניתן לראות את מצוקי הגולן שאף הם העלו צבע ירקרק. ברוב ימות השנה, מצוקים אלו הם בגוון החום הטרשי השולט בהם. היום ניתן לראות בקושי, אך ניתן לראות, את הגוון הירקרק העוטף אותם, סימן לשנת גשמים ברוכה שזה עתה עומדת להסתיים.

בכל כמה דקות מגיע רכב נוסף לעמדה וממנו נשפכים החוצה חברים נוספים שבאו עם תקוות לטוס. האוויר עומד. מידי פעם משב דרום מזרחי חלש. לא דבר שיקפיץ כאן מישהו לצאת לאוויר. אט אט מתמלאת העמדה בכ- 20 עד 30 חברים. מישהו פורש מצנח. לא קורה דבר. מיקי הויכשטטר מחליט להניף בקדמית ולצאת. זה אולי יהיה הסימן, האם יש משהו פעיל שם באוויר, אם לאו. ההמראה ביבנאל תמיד הייתה משימה קלה במיוחד. היכולת להתחרט במשטח התחתון היא הסיבה לכך. מיקי רץ קדימה, המצנח מטפס מעל הראש, בקושי מגיע לגובה מרבי. ריצה בעצלתיים ומאמץ עם גוף קדימה. בסוף הוא עולה לאוויר. כלום לא עולה. מיקי יורד. שלש דקות לאחר מכן הוא למטה. אכזבה. זה הסימן לכולם לאסוף ציודים ולצאת לתור אחר תנאים טובים יותר באתרים אחרים.

אבי הרטמן, יגאל גולן, אמנון האן, אלי רומנו ואני מתארגנים לנסיעה לכמון. דוחסים ציודים ברכב השטח של אבי, נדחפים במושב האחורי ויוצאים לכיוון. בדרך האווירה נהדרת. הנסיעה בין הגבעות וההרים של הגליל בתקופה זו של השנה היא חוויה בפני עצמה. בכל נקודה ונקודה בה יש אתר מעניין או בעל משמעות, אנו מקבלים עליו הסבר מאבי הרטמן . אבי הוא מדריך טיולים במקצועו. אין פינה בארץ שאין לו עליה סיפור מעניין. באחד הימים היפים ביבנאל, נדהמתי לשמוע ממנו על עץ האלה בקצה המצוק הדרומי שם. האלה הזו היא היא הסמל של חטיבת גולני. מכירים את תג היחידה של חטיבת גולני ? העץ במרכז התג המהווה את סמל היחידה, הוא העץ העומד בקצה הדרומי של המצוק ביבנאל מימים ימימה. אבי יכול לחבר אתרים, לספורים מהמקרא. הוא יודע להצביע על נקודות מדויקות בשטח ולתאר קרבות מפורסמים מהמקרא שהיו שם...

הנסיעה לכמון נמשכת בעיניי זמן קצר ביותר. ככל שאנו מתקרבים, גוברת ההתלבטות אם לכמון או להר הארי. אמנון מקבל דיווח בטלפון שבכמון נושבת רוח 15 קמ"ש על האף. מחליטים בכל זאת לעלות לכמון. הדרך מתפתלת למעלה ולאחר מספר דקות מתחילת העלייה, מגיעים לעמדה. הרוח די קרובה לתיאור שאמנון קיבל בטלפון. מהכביש מעל העמדה אנו עוד מספיקים לראות את החופה האדומה של שמשון בר-לב צוללת במהירות לכיוון שדה הנחיתה. אין כלום באוויר גם כאן. אין טעם לפרוש ציודים. עוד מספר דקות במקום. השיחה עוברת לתיאור מקרים של נחיתה על גגות הבתים כאן. די משעשע. לכל אחד יש זיכרונות מהעמדה הזו והוא להוט לספר עליהם.

מחליטים לנסוע להר הארי. נדחפים שוב לתוך רכב השטח ויוצאים לדרך. המרחק בין הכמון לארי לא רב. 15-20 דקות ואנו מגיעים לעמדה למעלה. כאן, למרבה ההפתעה, הרוח חזקה מאוד. היא כבר דרום מערבית והעננים מעלינו קרובים מאוד לפסגה ויוצרים משבים חזקים. מישהו פורש מצנח, אך לא מעז לצאת. עוד אכזבה. התחלנו את היום ברוח אפס ביבנאל, עברנו לכמון ללא כל פעילות תרמית, כעת תקועים בארי עם רוח חזקה. בינתיים מגיעה הקבוצה הגדולה שפגשנו למטה בדוכן הפלאפל בבית ג'אן. אותה קבוצה שכבר הייתה לפני כן בעמדה ומשום מה ירדו. הנה הם חזרה על ההר בעקבותינו. אף אחד לא מעז לצאת. אמנון מודד את עצמת הרוח. הציוד שלו פרוש והוא מהסס לצאת או לא לצאת. יש ספק, אז אין ספק. לאחר מספר דקות הוא אורז חזרה את הציוד. השעה כבר היא אחר צהריים מאוחרת. מחליטים לנטוש.

יגאל עומד על כך שנצא לכיוון הכפר הבדואי וואדי סאלמה. יש לו שם חבר שהכיר בתקופת השירות הסדיר. החבר מנהל מאהל אירוח בדואי אמיתי. זה אולי הדבר שיציל לנו את היום. קבלת הפנים שאנו זוכים לה בהגיענו, מעידה על מה שנחווה כאן. החום והחיוכים, וה- אהלן, אהלן וסהלן של זיאדן (הידיד של יגאל) ובניו, משרים כבר אווירת נינוחות. המאהל הוא לא בדיוק מאהל. בתוך מבנה גדול פרושים שטיחים מרהיבים המכסים את כל הרצפה. אין אפשרות לראות רצפות. הכול מכוסה שטיחים. בצידי הקירות פרושים מזרוני ישיבה מרהיבים ולפניהם שולחנות נמוכים. מן סידור כזה שלא מאפשר ישיבה, אלא בסגנון המקומיים כאן. אנו בוחרים פינה ונפרשים עליה.

מתרווחים על המזרונים ונספגים באווירה הבדואית האמיתית של המקום. זיאדן מצטרף אלינו. בינו לבין יגאל מתפתחת שיחה קולחת. עבורו אנו כנראה האורחים היחידים שהיו לו היום, והוא להוט לפנק אותנו מכל הלב. ללא עת נפרשת על השולחן הנמוך, מפה ססגונית ומספר דקות לאחר מכן מגיעה סלסלה עם פיתות בדואיות חמות מן התנור. הריח של הפיתות מספיק כדי לפתוח תאבון של האדיש שבאדישים. צלחת החומס הביתי בשילוב עם הפיתות החמות היא חוויה בפני עצמה. אט אט מתמלא השולחן בכל טוב. ומישהו אף ממליץ לא לבזבז את התיאבון בפיתות הטעימות... כדאי להמתין ולהשאיר מקום למה שיגיע מייד.. העיסוק במאכלים הטעימים לא מפריע לנו לשמוע מזיאדן הסברים על כל דבר המוגש לשולחן. בין לבין אנו מוצאים הזדמנות לפרוץ בצחוק מבדיחה עסיסית של אלי רומנו... אמנן טוען שהוא אוהב את הספורט הזה כל כך, שאיננו יודע למה הוא מכור יותר, לרחיפה וחוויות הטיסה, או לנופים והחוויות מהסוג הזה שאנו עוברים כעת.

מהר מאוד לא נשאר לנו יותר מקום לאכול. בינתיים זיאדן משמיע לנו צלילים מכלי לטחינת קפה. זהו כלי בצורת גליל העשוי מגזיר עץ אלה. החיטובים בעץ הם ססגוניים ונראה שהכלי עתיק מאוד. במרכז הכלי יש חור פתוח אשר לתוכו כנראה שופכים את פולי הקפה. מתוך החלל הזה בגליל מתרומם לו הכלי המשמש לכתישת הקפה. זהו מוט עץ אשר במרכזו מחוטבת ידית חלקה לאחיזה. בקצהו העליון קשורה קווצת צמר בצבע אדום רעשני, ובקצהו התחתון הוא מחוטב בצורת עיגול פטישי. המוט עצמו מכיל חיטובים מרהיבים בכל חלקיו. זיאדן מדגים לנו כיצד מתבצעת הכתישה. קצב הכתישה יוצר צליל אחיד של נקישות בין כלי הכתישה לקצות הגליל החלול. הקצב הוא אחיד ומאוד אופייני לתרבות ערב... אנו פעורי פה. מוקסמים מהקצב ומהאווירה. זיאדן מסביר לנו שזהו למעשה קצב הקשה המאפיין את השבט שלו. לכל שבט בדואי יש קצב הקשה המאפיין את השבט. הוא יכול לזהות את השבט אם ישמע מרחק את הקשת טחינת הקפה בכלי הזה... עוד הוא מוסיף שנהוג להזמין שכנים או אורחים לכוס קפה באמצעות הקשת הקצב הזה, ואם מישהו עובר ברחוב מחוץ למאהל ושומע את הנקישות הקצביות, הוא חייב להיכנס להתכבד בקפה מהביל... בדיוק באותה העת מגיע מגש קפה שאת ריחו ניתן להריח למרחוק... הקפה כה טעים, ולאחר הארוחה הנהדרת, טעם הקפה הוא ייחודי, אין אפשרות לתאר במילים... צריך לטעום כדי להבין...

לאחר ארוחה כה טעימה וטרייה באווירה כל כך מיוחדת, בלב הגליל למרגלות הכמון, אנו מתחילים לחוש טעם של עוד ושזה עומד להסתיים בכל זאת..

עם הבטחה שנגיע לכאן ונצרף אלינו עוד רבים, אנו נפרדים מהאנשים המקסימים ומהאווירה המקסימה ויוצאים חזרה לכיוון מרכז הארץ.

אמנם לא טסנו היום, אך חווינו משהו שרק בזכות הטיסה יכולנו להגיע אליו. יש ימים שאין אפשרות לטוס, זה לא אומר שהימים הללו הם אבודים, עובדה.... נהנינו וחזרנו מלאים חוויות לא פחות מרגשות מטיסה בהרים...

אדר תשס"ב
שימי הנגבי

שלח תגובה למחבר